משהגיעה הרכבת נדחפו האנשים לתוכה בחבטות ובאיומי רובים ובנייק, האח הבכור, ניצל את המהומה ונמלט אל מחוץ לתחנה.

הוא הספיק ללחוש למניה :"אני הולך לחפש את אבא" ונעלם.

​

מניה ואולק הקטן נדחסו עם עוד כמאתיים אנשים לתוך קרון מסע. הרכבת החלה לנוע ומפעם לפעם נעצרה ונפתחו הדלתות ומטח יריות חדר פנימה ופגע באנשים. ברגע אחד, נשמטה ידו של אולק מידה של מניה והוא נדחף ממנה והלאה. מניה נסתה לעקוב אחריו. היא הזדחלה בין רגלי האנשים וגילתה אותו תחת ערימת גוויות. הוא מת מחנק. אנשים עמדו עליו.

​

טירוף אחז בה. היא החלה צווחת ומכה ומנופפת בזרועותיה, אך איש לא שעה אליה בתוך המולת הבכי והחנק. מניה נחושה להגיע לצוהר, שהיה מקור האויר היחיד בקרון, נאחזה באנשים, בבגדיהם, בשיער גופם, בשיער ראשם, והעפילה למעלה. היא לפתה את סורג החלון ושאפה אויר לריאותיה. גופה חסם את כניסת האוויר.

האנשים המותשים, מעולפים מחום וממחנק, ניסו למשוך אותה לרצפה ומשלא הצליחו, דחפו אותה החוצה.

גופה נלחץ בכוח אל התייל והסורג ניתק. מניה עפה החוצה ונפלה מדממת לצד המסילה.

משנעורה, נטה היום לערוב. איכר שעבר בסביבה  חבש את פצעיה, השקה אותה במים והלך. מניה נרדמה בשדה והתעוררה כעבור יומיים. אלמונים השאירו לידה מזון ובגדים. היא קמה והחלה לנדוד בין הכפרים, נמנעת מדרכים ראשיות.

​

אט אט החלימה מפצעיה ובאמצע ספטמבר הגיע לשער מחנה העבודה בו כלוא אביה מכסימיליאן. האסירים מצידה הנגדי של הגדר, הגניבו את מניה פנימה. היא פגשה את אביה ואת בנייק. בלילה הגו תוכנית  בריחה משותפת.

מניה התגנבה ראשונה, בבוקר מוקדם, למקום מפגש מוסכם: פונדק דרכים שהכירו שלושתם בכפר סמוך. שם היא המתינה להם עד רדת החשיכה אך הם לא הגיעו. היא נרדמה באסם הצמוד לפונדק ונעורה עם עלות השחר.  בעלת המקום - שהכירה את המשפחה מביקוריה בחופשות הקיץ - העירה אותה וסיפרה לה שבלילה נתפסו אביה ואחיה על ידי השומרים של חברת ריקמן ונורו למוות.

מניה חשדה שבעלת הפונדק בדתה את הסיפור על מנת להרחיקה - מחשש הגרמנים - והחליטה לצעוד לכיוון גטו לושיצה. מלאת תקווה שאביה ואחיה יהיו שם.

​

בסוף ספטמבר 1942 הגיעה מניה לגטו, ומצאה שהגטו צומצם. שכולם נשלחו להשמדה, ורק קומץ  של כ200 אסירים עמלים על פינוי הרכוש היהודי ואריזתו לצורך שילוחו לגרמניה. יחידת הגסטפו העבירה את הפיקוד לאדם פולני ממוצא גרמני, שהכיר את אביה ואף זיהה אותה מעבודתה במספרה.

היא שיכנעה אותו לאפשר לה להשאר ולסייע בעבודה תמורת מזון. הוא הסכים למרות שלא נותרו בגטו ילדים כלל. 

בנובמבר, כמה ימים לפני חיסול הגטו ושליחת הנותרים לחיסול בטרבלינקה, קיבץ המנהל עשר נערות יפות מראה כדי לקחתן לעבוד במחנה נופש של הצבא הגרמני. הבנות הפצירו בו לצרף את מניה לקבוצה כי הפכה חביבה עליהן מאוד.

​

הם נסעו בשתי עגלות רתומות לסוסים והגיעו כעבור כמה שעות,  לארמון עתיק ליד הגבול המזרחי של פולין שהושמש למחנה נופש והתרעננות עבור חיילים גרמנים ששבו מהחזית הרוסית.

הנערות שוכנו באורוות האחוזה, אשר הוכשרו מבעוד מועד למגורים, והוטל עליהן לעבוד במשך היום בגינת הירק של הטירה ובערב לארח את החיילים הגרמנים.

מניה היתה מתרוצצת בין החיילים והבנות, משעשעת ומחלקת עוגיות.

​

באביב של 1943 התפרצה קבוצה של איכרים פולנים אל האורווה. הם נופפו בסכינים וגרזינים ותקפו את הנערות באכזריות. מניה חמקה משם ורצה אל הטירה על מנת להזעיק  את החיילים, שמהרו להגיע ולהניס את התוקפים. אך שלוש מהנערות נרצחו וכולן נחבלו נאנסו. מניה החליטה שהגיע הזמן לעקור משם. היא ברחה.

​

היא שמה פעמיה לוורשה והגיעה בעיצומו של המרד. רעשי יריות נפוצו מבעד לחומות. מניה לא נכנסה פנימה והמשיכה לסקרנייביצה. עיר הולדתה. אולי לשם הגיעו מקסימיליאן ובנייק.

אך לא. הם לא נמצאו שם. שכנים לשעבר, גויים, אירחו אותה לכמה שבועות ואז שילחו אותה לדרכה מפחד הגרמנים.

​

עד סוף המלחמה נדדה מניה בין הכפרים. לפעמים רעתה צאן תמורת מזון ולפעמים שירתה איכרה בניקוי הבית או שהתה בשדות וניזונה מהיבול ומקישוש שארים באשפה. היא התחזתה ליתומה פולניה. דיברה פולנית כגויה והבינה גרמנית על בוריה. ידעה לגנוב מזון בשווקים מבלי להתפס, לפרוץ לבתי איכרים ולקחת את צרכיה מבלי להראות, לרוץ במהירות כדי לחמוק מחיילים, להיעלם בגומחות ובבורות וביערות. להתחבב על אדם זה או אחר ולדבר במתיקות כדי להשיג את מטרתה. להלחם ולהכות ולהתגושש ולהכניע גדולים ממנה. לקלל בפולנית וברוסית ובגרמנית כמו יורד ים. בגיל 10 היתה מומחית בהשרדות ומלאכת ההישרדות הפכה אותה ליצור פרא.

​

עם שחרור פולין נאספה לבית יתומים ממשלתי בסמוך לעיר לודג'  ושם הגשימה את חלומה ולמדה לקרוא ולכתוב - כשהיא בת  12.

​

ב1945 אירגנה מרד בבית היתומים. היא שיכנעה קבוצת ילדים לברוח ולחבור לפעילי עליה ישראלים. השליחים עסקו באיתור  יתומים יהודים והברחתם לארץ ישראל, מעשה שהיה מנוגד לחוק הפולני.

היא נתפסה ומנהלת המוסד ערכה לה משפט פומבי חינוכי. היא יצאה חייבת בדין והוזהרה בכל תוקף שאם תמשיך במעלליה תגורש לרחוב.

​

כעבור שבועיים אספה שוב, בחשאי, קבוצת ילדים והביאה אותם לנקודת המפגש של פעילי העליה.

הילדים הוברחו גבולות בזהויות בדויות, עד למחנה עקורים בעיר מרסיי שבצרפת. שם שהו כשנה ובמרץ 1946 עלו על הספינה שמפוליון בדרכה לארץ ישראל.

​

בארץ נקלטה הקבוצה בקיבוץ יגור ונקראה "קבוצת דרור". היו בה כשלושים ילדים יתומים שנאספו על אדמת פולין ושהו במחנה המעבר במרסיי. הם היו בני 12 עד 16.

​

וב1947 גוייסה הקבוצת בשלמותה לפלמ"ח ונשלחה להלחם עם חטיבת הראל  בגדוד הרביעי. חלקם נפצעו וחלקם נהרגו. הקבוצה השתתפה בכיבוש פיתחת רפיח ואחר כך ישבה במשלטים באיזור ראש העין. על הבנות הוטל להכין ולחלק מזון בעמדות קדמיות ולתחזק קבר אחים של חיילים שנפלו בקרבות. בהפוגות היתה מניה מסתובבת על שפת הבור ובוחנת את פני הנופלים. לימים אמרה שלא היה לה מושג, כילדה, שיש בזה משהו חריג שהרי לה זה היה כל כך טיבעי.

​

עד תום מלחמת העצמאות שירתה כלוחמת בצבא והשתחררה כשהיא בת 17.

אז היא החליטה שהיא רוצה להיות שחקנית.

בגרות

​

בניגוד לדעת הקבוצה, שזה עתה הקימה מאחז בנגב, והתעתדה להפכה ליישוב בפיתחת רפיח  (לימים משאבי שדה) נרשמה מניה לאודישן בסטודיו למשחק של תאטרון האוהל בתל אביב והתקבלה ללימודים.

​

בין השנים 1949 ל1959 היתה תקופת צנע במדינת ישראל הצעירה. חל קיצוב במוצרי מזון בסיסיים. והאוכל היה מצומצם. מניה החלה לעמול לפרנסתה במשק בית ומצאה קורת גג במחסן התפאורות של התאטרון ששם איפשר לה מנהל התאטרון משה הלוי להציב מיטה באחת הפינות. היא היתה מאושרת.

​

במשך שנתיים למדה בחריצות עם צעירים מכל גוני החברה הישראלית. הרחיבה את ידיעת השפה שלה בקריאה ובכתיבה והפכה לשחקנית מן המניין. לימים חבריה בסטודיו הפכו לשחקנים מוכרים:

שמוליק עצמון, יענקלה בן סירה, וראובן אדיב.

היא הפכה לשחקנית מבוקשת והחלה לשחק בתאטרון האוהל ומאוחר יותר בקאמרי.

שיחקה גם בתאטרון של טורקוב ובתאטרון דו רה מי.