יעל גורן, האחות הצעירה:

21.09.2019

אמירי, אח יקר ואהוב שלי, הייתה לי הזכות להיות האחות הקטנה רק חבל שלכל כך מעט זמן. למרות שהיו לי רק 10 שנים במחיצתך, רק חמישית מחיי, באופן יחסי לזמן הקצר שהיה לנו ביחד, אתה אחד האנשים שהכי השפיעו עלי, למדתי ממך המון, יותר דברים שרק בתחושה שקשה לתרגם למילים. היית החכם, עם חוש הומור ציני מחד ומאידך עם רגישות נדירה לאחרים. אהבתי לבלות איתך; כשנשארת איתי לבד ועשית לי ביביסיטר, תמיד שיתפת איתי פעולה ושיחקת איתי. זוכרת פעם כשהייתי בערך בת 5 נסענו ביחד באוטובוס לתל אביב והצעת שבמקום לקחת אוטובוס נוסף בתוך העיר, נקנה בכסף שאמא נתנה לנו לנסיעות  כוס של מיץ גזר והבטחת שאם אתעייף מההליכה תעשה לי ״שק-קמח״ וכמובן שלא ביקשתי, התרגשתי שהתייחסת אלי כמו גדולה, היה לך אופי מתוק, התייחסת בכבוד לכולם ללא כל הבדל.  אהבתי להיות התירוץ שלך ללכת לקולנוע לראות סרטים מצויירים, צחקת מכך שאני צוחקת. בתחילת המחלה כשעדיין היית רתוק למיטה, אני הייתי בת  8, היינו מקשיבים למוסיקה ביחד, ולימדת אותי לשחק שח כדי שתוכל להעביר את הזמן. בחדר הקטן שלך פרשת בפני את עולם האלקטרוניקה שכל כך ריתק אותך; הושבת אותי על הרגל הבריאה והסברת לי מה תפקידו של כל רכיב (נגד, דויודה, טרנזיסטור וכו) דבר שמאוחר יותר עזר לי בשיעורי פיזיקה בבית הספר. אבל יותר מהכל השפעת עלי באיך להיות בנאדם טוב יותר; פעם עוד בתחילת המחלה, לייקה הכלבה שלנו המליטה וביקשת שארחץ את כלי האוכל והמים שלה ואמלא אותם מאחר שאתה לא יכולת לעשות את זה בעצמך. חזרתי אחרי כמה רגעים ודיווחתי שעשיתי הכל. שאלת אותי: זה נקי מספיק שאת יכולה לאכול מזה? כי אם לא, זה לא נקי מספיק. אין דבר בחיי מאז, שאני עושה בלי לשאול את עצמי ״אם זה נקי מספיק שאני יכולה לאכול מזה״ במובן של אם זה הטוב ביותר שיכולתי לעשות, לא משנה מה שזה לא יהיה. היית בסך הכל בן 16 אז עם תבונה של בן 100 ומשפט אחד שלך עיצב אותי להמשך חיי. כמה זמן מאוחר יותר, באחת הפעמים שהתנדבת לקחת אותי לסרט (ברנרד וביאנקה) נסענו במכונית שלך וחיפשת מקום חניה והמקום היחיד הפנוי היה שמור לנכים ולמרות שהיה לך תו נכה המשכת לחפש. בזהירות שאלתי אותך למה אתה לא מחנה במקום הפנוי וענית שאתה יכול ללכת קצת ואולי מישהו שיכול ללכת פחות יצטרך את המקום יותר ממך ולכן אתה מעדיף לא לחנות שם. לא התייחסת לעצמך כנכה והייתה בך חמלה נדירה שממשיכה ללוות אותי כשיעור לחיים עד היום. לפני כמה שנים כשמלאו לך 45 זה היום מלא בהרהורים של איך הכל היה אחרת אילו לא היית נשאר בן 18 והיית כאן איתנו והיינו חוגגים את היומהולדת שלך. לא יכולתי להפסיק לבכות ולהצטער שלא היה לנו עוד זמן איתך, שלא נשארת פה ורק תהיתי איזה דברים נהדרים בטח היית מספיק לעשות עד גיל 45 . חברה מהלימודים שראתה שאני בוכה שאלה למה וסיפרתי לה שאתה בן 18 והיית צריך להיות בן 45 וכמה שאני מתגעגעת אליך והיא ענתה ״ איזו זכות נפלה בחלקך להכיר ולהיות האחות הקטנה של מישהו מיוחד כל כך שמצדיק בכי וגעגועים כאלה אחרי כל השנים שחלפו, היא כל כך צדקה.

כבר ארבעה עשורים שאני נושאת אותך בלב ובזיכרונות, מדמיינת אותך משקיף עלינו מהענן שלך, עדין מודה על כך שאתה לא סובל, ומתגעגעת