זכריה בראשי
זכריה בראשי נולד בשנת 1900 בכפר בראשי אשר בכורדיסטאן העירקית, להוריו אליהו בראשי ושמחה בת רחמים.
זכריה היה השלישי מבין 8 ילדים
בהיות זכריה בן שנה עקרה המשפחה לכפר סמוך, בשם סונדור, כדי שהאב: הרב אליהו בראשי, יוכל לשמש שם כרב מקומי ואיזורי, ולקחת על עצמו את תפקיד השוחט, המוהל, ושליח ציבור לצרכי הדת היהודית.
בסונדור חיו בעיקר יהודים .
היה זה כפר חקלאי ששכן למרגלות הרים ונחלים.
לקהילה היהודית בעיר היה בית כנסת ששימש גם כתלמוד תורה. יהודי הכפר התפרנסו בעיקר מחקלאות, אריגה וסריגה ודיברו ערבית וכורדית-כורמנג'ית.
בהשוואה לכפרי הסביבה, היו חיי היהודים בכפר טובים, וכשפרצו פרעות כנגד יהודי כורדיסטן בשנת 1943, הגנו תושבי הכפר המוסלמים על היהודים. בשנת 1951 חיו בסונדור כ-100 משפחות וכולם עלו לארץ ישראל.
זכריה גדל בסונדור מינקות לבגרות, ולמד מאביו את היידע הנדרש כדי להפוך בעתיד רב ושליח ציבור.
בשנת 1920 נישא זכריה בראשי לפרחה שהיתה לרעייתו ואם 8 ילדיו.
הכפר סונדור ב1936
בשנת 1924, אחרי הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל, נודע לזכריה כי ניתן להגר ארצה. הוא הצליח לקבל פספורט ובשנת 1936 עלה לארץ עם אשתו ו-3 ילדיו. הוריו המבוגרים לא יכלו לצלוח את הדרך ונשארו בסונדור.
המסע לארץ ישראל ארך שלושה שבועות וב- י"ד חשון (תרצ"ו) 1936, הגיעו לירושלים, לשכונת זכרון יוסף.
מיד אחרי שהתארגנו, התקבל זכריה כחבר בהסתדרות הכללית, כדי שיוכל לעבוד ולפרנס את משפחתו. וכך משנת 1936 ועד 1948, במשך 12 שנים, עבד במחצבות באיזור ירושלים ובסלילת כבישים. בין השאר עבד בסלילת שדה תעופה לוד - כיום בן גוריון, וגם בשדה התעופה בקסטינה.
חרף העבודה הקשה והיום יומית, הקפיד זכריה להמשיך וללמוד את לימודי הקודש. תוך זמן קצר החל לשמש כשליח ציבור לעדה הכורדית.
בשנת 1950 עלתה ארצה רוב העדה הכורדית שחלומה היה לגור בירושלים.
העולים החדשים חיו זמן רב בתנאים קשים, במעברות ובאוהלים אך שימרו בכל הזמן הזה על השמחה, על שום החלום שהתגשם.
בשנים אלה הפך הרב זכריה למורה ולמחנך והיה אמון על הסדרת ענייניהם של העולים החדשים מול המוסדות השונים.
בשנת 1950 החל לשמש כמנהל עבודה לכל עבודות הפתוח של ירושלים והסביבה.
ובמשך כ-9 שנים נוספות, הכשיר פועלים מקצועיים לענפי הבניה השונים, וטיפל במסירות נפש בבני העדה ומשפחותיהם.
כשהגיע לגיל 60 פרש זכריה בראשי מהעבודה במחצבות והתחיל לקשור קשרים ומפגשים עם כל מושבות העדה הכורדית בארץ, ולייעץ להם בעניני דת ובמורשת אבות. הוא היה דרשן מוכשר ורבים באו להקשיב לדבריו וללמוד מחוכמתו.
כה מסור היה לעבודה זאת, עד כי לא חסך מזמנו ומכספו והמשיך עד גיל מופלג לבקר באופן קבוע בקהילות, להתרועע ולייעץ ולהשאיר מילת עידוד ולהדריך ולפסוק בעינייני הלכה.
כעובד של עיריית ירושלים במחלקת החינוך, היה חבר מועצת הפועלים בירושלים, וחבר מרכז העובד הדתי ופעיל במסגרת ארגון הגמלאים.
בשנת 1980 נבחר להיות אחד מיקירי ירושלים עקב פועלו למען העיר ירושלים ולמען העדה הכורדית. הוא קיבל את האות מידי נשיא המדינה דאז, יצחק נבון ומראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק
בראשי יזם והוציא לאור לאור כתב עת קהילתי. וחיבר את "ילקוט בראשי" סדרת ספרים עם דרשות על פרשיות השבוע.
כשעיתונאי ראיין את בראשי ביום הולדתו ה-112 נדהם לגלות את בראשי לומד עם חברותא, קם מלוא קומתו לקבלו, צלול וחד, מעודכן ומעורה. כששאל הכתב את בראשי על סודו לאריכות ימים, ציין את ההתרחקות מקנאה, שנאה ותחרות, ואת כיבוד אב ואם: מטבעי לא שנאתי מעולם אף אחד", אמר.
עוד ציין את הרגלי התזונה הנכונים: כל ימיו לא שתה, לא עישן, לא שתה משקאות מתוקים ולא אכל לשובע.
סיפר ראש עיריית ירושלים בזמנו, ניר ברקת: "כשהיה בראשי "צעיר" בן 110, הזמין אותי לדירתו בשכונת בקעה כדי לברך אותי שאזכה בקדנציה נוספת ואיחל שאדע לאחד בין כולם ולעזור לכל מי שצריך עזרה.
התרגשתי ואמרתי לו שהוא הדוגמא הטובה ביותר לכך שירושלים היא עיר אטרקטיבית לצעירים. כמה יחסר לנו הצדיק הזה, חכם בראשי, אבן מאבניה של ירושלים, מנהיג, תלמיד חכם, ובונה הארץ."
מהעיתונות
צלצל אלינו - נצח
חזרה
דף הנחיות לתחקירן
למשלוח שינויים ותוספות אחרי תום התקופה
